...הלוואי והכרתי אותך לפני שרצחתי
נכנסים בשערי הכלא
זה לא היה הביקור הראשון שלי בבית כלא.
כבר הרצתי שם בעבר ואני מכיר את המקום.
גם רויטל, קצינת החינוך שמזמינה אותי, הפכה לחברה.
ועדיין, כל פעם שאני מגיע אל עמדת ההמתנה, תחושות של חוסר נוחות, ניתוק וחוסר שליטה אופפים אותי.
שלל דלתות ברזל, עמדת בידוק משוכללת, שוטרים ואנשי שב"ס במדים, כל אלו מקבלים את פנינו.
אנחנו מחכים לרויטל. לא משנה כמה תבקרו וגם אם מחכים לכם, הכניסה תמיד בליווי.
אולי טוב שכך.
תהליך הבידוק מרגיש כמו התפשטות ארוכה של כל מי שאנחנו – התיק, הסלולרי, המפתחות לרכב – הכל נשאר מאחור. רק המחשב, המקרן והעכבר ממשיכים איתנו. אחרי הבידוק מתחילה הצעידה אל האגף המדובר – אגף רוצחים.
אנחנו מגיעים אל משרדי הסגל ואז אני מקבל בשורה שמערערת אותי – מיכל אהובתי לא יכולה להיכנס איתי. ופעם הראשונה אני הולך להרצות בלי המבט האוהב שלה מהשורה הראשונה. אני ממשיך את הכניסה האינסופית בתחושה של בדידות.
לא כל האגפים דומים
אגף רוצחים שונה מכל מה שראיתי עד כה.
צפוף, קטן, דרגשים בתור מיטות, מבטים בוחנים מלווים אותנו בעודנו נכנסים.
הסוהר קורא לכולם ו-30 אנשים במדים כתומים נכנסים יחד איתי לחדר לא גדול במיוחד.
קצינת החינוך הכינה אותי שהם מאירי פנים, ומשתפים פעולה עם הרצאות.
היה לי קשה לדמיין זאת.
אבל היא צדקה – כולם רוצים לעזור: להכין את המחשב, לארגן את השולחן, להביא מים, לסדר כיסאות ובעיקר שאלו שאלות.
ההרצאה עוד לא החלה והם כבר יודעים עלי הרבה מאד. אולי יותר ממה שיודעים עלי משתתפים "רגילים", אפילו בסוף ההרצאות.
על מה מדברים?
התלבטתי לגבי נושא ההרצאה. הרבה מהכלים האימוניים שאני מציע בהרצאות שלי נראו לי פחות מתאימים כשאדם נמצא במאסר ארוך...
בסופו של דבר בחרתי את זכות הבחירה שניתנה לנו. ואני לא מדבר על הזכות לבחור בקלפי. אני מדבר על הזכות לבחור מי אנחנו!
את הזכות הזו לא ייקחו מאיתנו!
המסר העיקרי של ההרצאה היה: גם אם נלקח מאיתנו החופש, וכל מה שיש לנו זו מיטה צרה ושעה אחת ביום בחצר – את הזכות לבחור מי אנחנו בעולם, אילו ערכים מכתיבים לנו את החיים, ואיך אנחנו מגיבים בסיטואציות שונות – את זה לעולם לא יוכלו לקחת מאיתנו.
הערכים והדרך בה נבחר יקבעו כיצד יעבור היומיום ומי נהיה ביום השחרור, רחוק ככל שיהיה.
היה לי חשוב להגדיל את מרחב אפשרויות הבחירה שלהם, ועל ידי כך לוותר על האוטומט שתמיד גורם להם להגיב בצורה מסויימת.
נעזרתי במודל אפר"ת – הרעיון שלכל אירוע שקורה יש כמה פרשנויות. ואם נבחר בפרשנות שלילית, כל החוויה הריגשית שלנו תהיה שלילית וכך גם התגובה שלנו. אבל אם נרחיב את מרחב הפרשנויות, נוכל לשלוף פרשנות שתאפשר לנו לחיות בהרבה יותר שלווה והרמוניה.
הם שאלו שאלות רבות. על תחומים שונים ומגוונים - ספורט, דיאטה, הייטק.
היה להם קשה להבין מה גורם לאדם לעזוב משרה נוחה בהייטק ולבחור בדרך שמביאה אותו להרצות בכלא. בהתחלה חששתי מלגעת במילים כמו חזון, תשוקה, אושר, ייעוד.
אבל השיחה הקולחת וקבלת הפנים החמה מוססו כל פחד ואני איפשרתי להם לראות אותי הכי ערום וחשוף.
סיפרתי על הדרך שאני עברתי – כילד שמן מאד, דרך חיים במנזר לקרטה ביפן, קריירה בהייטק, טרקים מדהימים בעולם, עד ההחלטה להקדיש עצמי לאימון וליווי אנשים.
המבט בעיניים שיקף את המראה שהפגישה ביננו העמידה מולם.
אני מתבונן במראה
כמה דקות אל תוך ההרצאה קלטתי שאני עומד מאחורי השולחן. אולי בתת מודע חיפשתי הגנה. משהו שיפריד ביננו.
מאותו רגע, ובאופן מאד מודע, טיילתי בחדר. הלכתי ביניהם, הבטתי יותר בעיניים. השינוי אצלי יצר שינוי משמעותי בחדר - החלו להיווצר יותר רגעיים אינטימיים, השיתופים שלהם הפכו יותר ויותר אישיים, הם החלו לענות זה לזה בעזרת מודל אפר"ת ולהשתמש במונחים שהבאתי.
בתום הזמן שהוקצב הייתה לי תחושה שעברנו מסע ביחד. ההרצאה הייתה רק התירוץ.
בתום ההרצאה הם עזרו לי לפרק את כל הציוד ולהכניס לתיק.
היה סוג של שקט של פרידה באוויר.
את המילים האלו לעולם לא אשכח...
אחד המשתתפים שהיה בולט מאד במהלך ההרצאה ושיתף הרבה, עמד מרחק צעד ממני.
הבחנתי בו. הוא לא ניגש לעזור. עמד ליד הדלת.
ואז נשארנו רק אני והוא. אפילו קצינת החינוך והסוהר כבר יצאו החוצה.
אז הוא התקרב, הביט בעיני, חיבק אותי והעיניים שלו רטטו.
את מה שאמר לי לעולם לא אשכח: "יש לי אישה, יש לי ילדים, והלוואי והכרתי אותך לפני שרצחתי...".
תוך שאני יוצא, חשבתי בליבי – הלוואי והכרתי אותם, לפני שרצחו.
עוד אשוב.
