האנשים שבתחנה...

"כבר הייתי לגמרי בתוך העסק" היא שיתפה אותי.

"הרגשתי שסוף סוף מגיע תורי, אחרי כל השנים...."

 

"אבל לפני שבועיים הילד היה חולה ושבוע שעבר אבא שלי החליק במדרגות ועדיין חבול...."

 

 

אני שומע את זה הרבה.

אני קורא להם "האנשים שבתחנה".

אלו שמחכים שהרכבת תגיע בזמן שהכי נוח להם, כשהם פנויים, שכל המחויבויות האחרות נגמרו, שהילדים לא כבר לא זקוקים להם, שיש מספיק כסף, שנגמרה המשכנתא....

 

מה לא שמעתי.

איזה "הסברים" ל-למה לא עכשיו כבר סיפרו לי...

 

היה לי ברור שאני לא הולך להקל עליה. מישהו צריך לומר לה את האמת.

כי בעיני אלו האנשים עם תחושת הפספוס הכי גדולה.

אלו שכל העולם נמצא לפניהם בסדר העדיפות. 

הם תמיד עסוקים בעזרה ודאגה לאחרים. מסדרים, מטפלים, מייעצים.

אבל הם עצמם? תמיד בסוף שרשרת המזון.

 

אבל עמוק בפנים הם יודעים.

הם יושבים בתחנה והרכבות חולפות על פניהם.

 

והכאב, אוי הכאב...

שלא רואים אותם. שלא מעריכים אותם.

שהם לבד.

הם כל כך לבד בתחושה הזו.

 

אז התחלתי בקטן: "נכון שלא עשית ספורט כבר הרבה זמן?"

נכון, היא ענתה. "כבר כמה חודשים שלא מגיעה לזה....".


"ומתי בפעם האחרונה יצאתם לדייט זוגי את ובעלך?"

"וואו..." היא אמרה עם המון אוויר מהריאות.... "לא זוכרת... שנינו כל כך עסוקים".

 

"תראי..." התחלתי. "אני יכול לספר לך שאני מבין ושבאמת מאתגר, כשהילד חולה ואבא חבול. אבל האמת היא שלעולם לא יהיה לך עסק ולעולם לא תרגישי סיפוק ".

 

שקט מוחלט בצד השני של הקו.

ידעתי שהיא מעכלת.

ידעתי שהיא מבינה.

 

"תמיד יהיו לך בלת"מים. זה חלק מהדרך. לעולם, אבל לעולם, לא יהיה מצב שתהיי לגמרי פנויה. זה פנטזיה שנדיר שמתקיימת, וגם אז, היא נמשכת מעט מאד זמן".

 

"אבל איך עושים את זה? איך אפשר לבנות עסק ולהשקיע אם כל הזמן יש תקלות?"

 

היה לי ברור שאני לא יכול לייפות את המצב. היא חייבת לשמוע את האמת על הדרך שבה היא חיה.

"אני יכול לספר לך על ניהול זמן וניהול משברים. אני מומחה בזה. אבל האמת היא שזה לא העיקר".

 

ובאמת זה לא הדבר הכי חשוב.

ניהול זמן אפשר ללמוד. אפשר לשפר ניהול תהליכים ואפשר ללמוד לנהל את העסק ואיך מנצלים משאבים לאורך הדרך.

את כל זה אנחנו לומדים ומתרגלים במועדון הסמוראים.

 

אבל כלום לא עוזר אם נשארים לשבת בתחנה.

שום דבר לא ישתנה אם לא עולים על הרכבת.

 

והצעד הראשון הוא ההחלטה - אני לא מחכה לתורי!

אני תמיד ראשון בסדר העדיפויות!

 

לאנשים מרצים שיושבים בתחנה - זה הצעד הכי קשה.

אבל זה הצעד הכי שווה.

 

כי החיים הם רכבת הרים. יש הרבה זמנים מאתגרים, יש הצלחות יש חוויות כישלון. אבל כשעולים על הרכבת, מגיעים ליעדים שלא חלמנו שקיימים.

בעסק, בזוגיות, בחיים.

 

מה היא החליטה?

זה לא משנה.

 

מה ההחלטה שלך?

האם אנחנו מבינים שהחיים ימשיכו גם בלעדינו?

 

מה הפעולה הראשונה שלך?

 

האם הרכבת תמשיך איתך או בלעדיך, זו ההחלטה שלך בלבד.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

מועדון הסמוראים

המעטפת המלאה לבעלי עסקים -

ליווי עסקי ומנטלי

לפרטים

ofer Samurai_logo_end-01 על רקע שחור.png
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
עופר מכמל
מגדל עסקים, קניון עזריאלי ראשונים, ראשל"צ
054-681-1182