נמאס לי מהבדידות

 

 

אני רוצה לצאת מהבדידות…” היא אמרה

ליאת הגיעה לאימון עם יעד מאד ברור – לצאת מהבדידות!
“אני רוצה שחברות יתקשרו להזמין אותי לדרינק או קפה, ושיתעניינו בשלומי”, אמרה ליאת.
“שנצא לשופינג, שנקשקש בטלפון… מה שחברות עושות”.

ליאת בחורה מקסימה, לבבית, חייכנית. לכאורה, נראה שהיא בדיוק החומר ממנו קורצו חברים\ות ושכיף לקשקש איתה, לעשות שופינג ולהרגיש אינטימיות.
“אז מה הבעיה?” שאלתי. “למה זה לא קורה?”.
“שמתי לב, שכשכבר חברה מתקשרת, אני שואלת את עצמי – למה היא מתקשרת? מה היא רוצה?”

זה היה לי מאד מוזר – למה שיעלה חשד כזה? הרי ליאת מחכה שהחברות יתקשרו. איך יתכן שהדבר הראשון שעולה הוא חשש או חשד במקום שמחה?
כמובן שעם אנרגיה כזו כשהיא עונה לטלפון, היא לא נשמעת מזמינה במיוחד והחברות וודאי שומעות את ההיסוס והחשד שבקולה.

אחרי כמה שאלות הבהרה נוספות, התחלתי לחשוד שליאת פשוט לא מאמינה שהחברות מתקשרות כי הן רוצות בקרבתה. נראה היה לי שהיא בטוחה שהן מתקשרות כדי לבקש משהו, להעזר, לשפוך את הלב, או כל אינטרס אחר.

 

להביט באמת...

אני מאמין במראה אותנטית – להראות למתאמנים את הדפוס שמנהל אותם מבפנים.
אז שאלתי: “בכנות ליאת, היית רוצה להיות חברה שלך?”.
המבט של ליאת אמר הכל. והתשובה לא אחרה לבוא – “לא…”.

 

האמת שליבי יצא אליה.
הייתי במקום הזה בעברי.
כמי שהיה ילד מאד שמן, תמיד הייתי בטוח שלא באמת רוצים אותי בזכות מי שאני.
הייתי בטוח שרק רוצים להעתיק ממני שיעורי בית, לשאול אותי על תרגילים שקיבלנו בכיתה…
אני הייתי מהראשונים שהוציאו רישיון נהיגה, והייתי בטוח שמזמינים אותי רק כדי שיהיה רכב.
כן, עד כדי כך הייתי חסר ביטחון במי שהייתי ובמה שיש לי להציע, שלא יכולתי להאמין שרוצים בקרבתי בזכות האדם שאני ומה שאני מציע לעולם כאדם וחבר.

 

“אז מה אני צריכה לעשות כדי שהן ירצו להיות חברות שלי?”, שאלה ליאת.
“זו לא השאלה הנכונה” עניתי…
השאלה הנכונה היא: “מה אני צריכה לעשות כדי שאני עצמי ארצה להיות חברה שלי?”!

הרבה פעמים אנחנו מנסים לנחש ולקלוע למה שאחרים היו רוצים שנהיה עבורם ואיזה אנשים או חברים אנחנו צריכים להיות.
זו גישה מוטעית מיסודה.
גם אם אנחנו מנחשים נכונה או אפילו אם הם אומרים לנו, יש סביבנו כ”כ הרבה אנשים וחברים.
איך נוכל לקלוע ולרצות את לכולם?
אבל השאלה החשובה ביותר – מי מבלה איתנו הכי הרבה זמן? למי הכי חשוב לנו שיהיה מעניין איתנו? החברים? המשפחה? הקולגות? בן\בת הזוג?
התשובה המוחלטת היא – אנחנו! מי שנמצא איתי הכי הרבה זמן זה אני עצמי!
והכי חשוב שיהיה לי מעניין להיות אני. שאני ארצה להיות חבר שלי!

 

ביקשתי מליאת לספר לי מי היא הייתה רוצה להיות.
ליאת החלה לתאר דמות נערצת, גיבורה, כזו שממש קשה באמת להיות.
בקיצור – מלכודת!
הנטיה לרצות להיות דמות נערצת, גיבורה, כזו שממש קשה באמת להיות יוצרת פער בין המציאות לבין הדמות, והפער הזה לרוב מאד גדול וזה מקור לתסכול.
כדי להתחמק מאותה מלכודת, הזמנתי את ליאת לחשוב על הערכים החשובים לה ולהיות מונחית על ידם.

אם נתבונן באנשים שאנחנו אוהבים לפגוש ומגדירים אותם חברים שלנו, רובם אינם גיבורים. הם פשוט מעניינים. עולמם ועיסוקיהם מעשירים אותנו. אנחנו לומדים מהם, משתפרים, מקבלים רעיונות ופרספקטיבה אחרת על העולם.
כל זאת בלי שיהיו גיבורים.

 

להיות במרכז של חיינו

בבסיס ההחלטה להפוך למישהו שנשמח שיהיה חבר שלנו, עומדת ההחלטה לשים עצמנו במרכז – לא עוד לרצות ולעניין אחרים, לא עוד לחשוב מה הם רוצים מאיתנו. אלא איזה אדם אנחנו רוצים להיות.
וכשאנחנו מי שאנחנו רוצים להיות, אנשים אחרים רוצים בקרבתנו.

ליאת בחרה כמה פעולות, תחביבים ותחומי עניין שתואמים את ערכיה והשקפת עולמה וביחד בחנו כיצד ניתן לשלב אותם בחייה.
עצם הבחירה בעצמה, ההקשבה למי היא רוצה להיות, העצימו מאד את ליאת והברק בעיניה אמר הכל.
גם השינוי לא אחר לבוא – מהר מאד ליאת שיתפה שהשיפוטיות שהייתה בה כאשר חברות מתקשרות ירדה מאד.
השינוי גם בא לידי ביטוי גם בתקשורת ובמוזיקה בשיחות ובמפגשים עם החברות.

אז מה אתם אומרים – נכון שגם אתם הייתם רוצים להיות חברים של ליאת?

 

 

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

ליווי פרימיום לעסקים

התחייבות לתוצאות!

חייגו 

0546811182

או השאירו פרטים

Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

054-6811182

|

|

קניון 'ראשונים', ראשל"צ

|

עופר מכמל