אל תקצצו לילדים את הכנפיים
"תיזהרי"
"זה מסוכן"
"אל תעלה"
"אתה תיפול"
"את עוד קטנה"
"את לא אח שלך"
"לא אי אפשר"
"זה אסור"
"אמרתי לך כבר לא"
"אל תיגע"
"אל תתקרב"
לא
לא
לא
שעה אחת בגינה עם יובלי, בת שנה וחמישה חודשים.
מסביבי הורים.
רובם צעירים ממני.
ואיתם הילדים שלהם.
רובם גדולים מיובלי.
הם בוחנים את היכולות.
צוברים חוויות.
לומדים על העולם.
מאתגרים את עצמם.
עומדים לרגלי מגלשה גבוהה.
שמים רגל על שלב ראשון של סולם.
מניחים רגל מהוססת על נדנדה.
במילים אחרות - פורשים כנפיים.
צוברים ביטחון.
לומדים לסמוך על עצמם.
מגניבים מבט אל אבא או אמא.
מחפשים אישור.
זקוקים לחיוך תומך.
מבט מתפעל של אבא ואמא.
הנהון וחיוך מעצימים.
האם זה הזמן להגיד 'לא'? האם זה הזמן לשים להם ברקס?
ממש לא!
ככה אנחנו מקצצים כנפיים.
ככה אנחנו מונעים מהם ביטחון עצמי.
מרסקים להם את הסקרנות ויצר ההרפתקנות.
כלמעשה, אנחנו נכנעים לפחדים שלנו.
לרצון (הטבעי) לשמור עליהם.
לקושי לשחרר.
לזיכרון חוויות שאולי היו לנו בגיל צעיר.
וזה גרם לי לחשוב גם על התפקיד שלי כיועץ עסקי.
הלקוחות שלי באים אלי עם החלומות הכי כמוסים שלהם.
עומדים לרגלי הסולם העסקי הגבוה.
מביטים בי במבט מבקש אישור ואמון.
רגע לפני הצעד הראשון.
אשת מדיה מבקשת להיות מותג ולכתוב ספר.
מטפלת מבקשת לבנות בית לנשים.
צלם שהופך לחברה ומעסיק מומחים.
שכירה שחולמת על עסק בוטיק.
ואני אומר להם את מה שאני אומר ליובלי:
"בטח שאת יכולה"
"קדימה יובלי, מי אם לא את"
ואז עומד בדיוק במרחק הדרוש.
מספיק רחוק כדי להקנות ביטחון.
מספיק קרוב כדי למנוע נפילה.
כי כמו במגרש המשחקים, כך גם בעסקים.
אין יעד גבוה מדי.
יש את הצעד הקטן הבא בכיוון.
ומבט מעצים שלי.
הורים,
אל תקצצו להם את הכנפיים.
קשה להצמיח אותן בגיל מאוחר
מי כמוני יודע...
לקח לי שנים של עבודה כדי לגדל את הכנפיים שיש לי היום.
תהיו סמוראים.
הפחדים שלנו הם שלנו.
אנחנו צריכים להתמודד איתם.
לא הילדים שלנו.
ולא הלקוחות שלנו.
